למה אנחנו מחייבים את החיממים שלנו לעבור בדיקות קשות? בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור מכשירי אלקטרוניקה. יש שם אדי מים רבים, טיפות מים בכל מקום, והטמפרטורות יכולות לעלות במהירות מטמפרטורות קרות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד. החיממים שלנו עומדים בסטנדרט IP44. זה נשמע נהדר, אבל מספר כזה לא מעיד באמת על יכולתו של המכשיר לעמוד בתנאים האמיתיים בבית. לכן אנחנו מחייבים את כל המכשירים לעבור בדיקות לחות. הבעיה עם הלחות היא שהאדים מוצאים את הפתחים הקטנים ביותר וחודרים פנימה. כשהלחות מגיעה לחוטים הפנימיים או לקצוות הנורה, הם מתחילים להצטנן – או להתאוקסיד, אם תרצו את המושג הטכני. החלודה יוצרת התנגדות, וההתנגדות יוצרת חום. כשהקצוות האלו נהיים חמים מדי, הבידוד נמס והנורה פשוט נהרסת. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. לכן אנחנו לא רק מרססים את המכשירים במים. במקום זאת, אנחנו שם אותם בתא אקלים, מעלים את הטמפרטורה והלחות, ומשאירים אותם שם מאות שעות. זו בעצם “מכונת זמן” שגורמת למכשיר להתבגר בתוך ימים ספורים. אנחנו מחפשים את נקודות התורפה. אולי הסגרים נקטנים יותר מדי, או שהסגירות נשברות תחת הלחץ. אם אפילו כמות קטנה של לחות חודרת פנימה, נגלה זאת כשנבדוק את ההתנגדות של הבידוד. אם המספרים יורדים, העיצוב צריך להתחיל מחדש. אבל יש בעיה: אי אפשר פשוט לסגור את המכשיר בקופסת פלסטיק. אם הקופסה חסינה מדי, המכשיר עלול להיהרס מבפנים. זו בעיה של איזון – עלינו להגן על החלקים הפנימיים של המכשיר מהאדים, אך בו זמנית לאפשר לו לנשום, כדי שהנורה לא תישרף. השקענו הרבה זמן בכוונון האוורור, כדי שהמים לא יחדרו פנימה, אך החום יוכל לצאת החוצה. בסופו של דבר, כשיש כשל במכשיר בחדר האמבטיה, זה לא רק בעיה של מכשיר שלא עובד – זו גם בעיה של בטיחות. אנחנו עושים את העבודה הקשה במעבדה, כדי שאתם לא תצטרכו לדאוג לזה בבית.